יום חמישי, 9 בדצמבר 2010

קמפינג מחזיר אותי אל ימי נעוריי. בילדותם ובנעוריהם של רבים מאתנו יש פרק של קמפינג. אולי המתכונת שונה, ייתכן כי גם השם שונה, אבל המשותף בינינו הוא שרובנו ככולנו חווינו את השהייה בחיק הטבע ואת הלינה בו, אם בתוך אוהלים ועם מתחת לשמים היחפים. אני זוכר: תמיד היה שלב ההתארגנות. כשהגענו " עייפים אך רצוצים", כפי שנהגנו להתלוצץ, בשארית כוחנו, לאחר שעות ארוכות של צעידה, לא אחת תחת השמש הקופחת, היינו מגיעים אל ה"מאהל", אשר לא אחת היה סתם קרחת יער, זורקים את התרמיל המצויד, המסויט, על הקרקע ורובצים עליו, אפוסי כוח. קמפינג חידד תכונות. אפשר היה לראות בו מיקרוקוסמוס לחברה האנושית כולה:
היו בעלי היוזמה, החרוצים, האמרגנים והיו העצלים והנרפים, כאלה שמחכים שמישהו אחר יעשה את העבודה. טפילים. במתחם הקמפינג נשמעו התירוצים. אבל היו אלה ימים של עונג. האוכל היה מעט ולא אחת – דל או שומני. המים היו פושרים, או לא היו כלל. והיו יתושים והיתה רוח מעצבנת. או שרב מעלף.
לכל אחד זיכרונות קמפינג שונים. יש מי שנוסעים לבלות במתחמי קמפינג עצומים בחוץ לארץ, שם הם שוהים בתוך הקרונועים שלהם, המצוידים ומאובזרים כמו צימרים מפנקים. בתים מרוהטים על גלגלים, שגם במקומות רחוקים אפשר להרגיש בהם בבית.
יש לנו ידידים, משפחה הולנדית, אשר בכל פעם שהם באים לישראל – אחת לשנים אחדות – הם מתעקשים לשהות בקמפינג. רק קמפינג. אף שיש להם כסף מספיק, די והותר, לאכסן עצמם בכל בית מ לון יוקרתי, הם אומרים כי רק קמפינג מאפשר להם לחוות את המיוחד שבישראל. מי אנחנו, שמוכנים לארח אותם בביתנו (" אנחנו מודים לכם מאוד אבל אנחנו לא רוצים להכביד עליכם") שנחלוק עליהם.
קמפינג הוא זיכרון נעים ומשעשע של ילדותי ונעוריי. נכון שזהו גם הזיכרון שלכם?

אין תגובות:

פרסום תגובה